לפני כשמונה שנים התוודעתי לארגון ״אור-שלום״, ארגון ללא מטרות רווח המטפל בילדים ונוער בסיכון, שהוצאו מביתם עקב מצבי פגיעה והזנחה קיצוניים . 

חבר סיפר שהוא והעובדים שלו מאמצים משפחתון ליד מקום מגוריו, במשפחתון גרים כ-12 ילדים בגילאים 8-18 תחת קורת- גג אחת עם הורי בית שמגדלים אותם בנוסף לילדיהם הביולוגיים ובסיוע צוות רחב. הסיפור הזה, שתיאר עולם תוכן כל-כך לא מוכר ורחוק משלי, סיקרן אותי. רציתי לראות איך זה מתנהל, ועוד לפני שביקרתי במשפחתון, התחלתי להרגיש שמשהו בסיפור הזה "קורא לי."

 

מלווים במנכל״ית העמותה דאז, הגענו לסיור באחת הפנימיות של הארגון, הסיור היה מטלטל ועורר הרבה שאלות ותהיות. הגענו במקרה ביום ביקור הורים. אני זוכרת שעמדנו מהצד, מסתכלים נרגשים על הורים שילדיהם הוצאו מביתם בשל הזנחה או חוסר יכולת אחרת לגדל אותם, במקרים רבים מלווים בתינוקות נוספים שנולדו להם. לצד הקושי אפשר היה לראות את הגאווה של ההורים בהישגים של ילדיהם הגרים רחוק מהם, ואת ההוקרה שהם רוחשים למי שמגדלים אותם היום.

עמדתי שם מתבוננת בהתרחשות והמחשבות נדדו אל שלושת ילדיי, חשבתי כמה עטופים ומפונקים הם הילדים שלנו, כמה מחשבה, עשייה וחום אנחנו משקיעים כדי להיות ההורים שאנחנו רוצים להיות, ואיך לפעמים אני מרגישה שאין גם בכך די.

משם המשכנו למעון משפחתי, אחד מ-21 המעונות המשפחתיים הפרוסים ברחבי הארץ. בית גדול ומרווח בשכונה שקטה ונעימה שנראה כמו שאר הבתים ברחוב. כשסיימנו את היום, החלטנו לקחת חלק בעשייה של העמותה המופלאה הזו.

 

אם להיות כנה עם עצמי, ילדים אף-פעם לא היו אהבה גדולה שלי. קשה לי להתחבר ולא פעם אני מתמלאת בשל כך רגשות אשם מול אנשים קרובים. רק לעיתים רחוקות קורה שאני פוגשת ילדים קטנים או רואה תינוקות שאני לא יכולה לעמוד בפניהם.

לפני שנולדו לי ילדים משלי חששתי שלא יהיה לי קל להיקשר אליהם, לשמחתי הרבה זה לא קרה, כשנולד בני הבכור, מהרגע הראשון שקיבלתי אותו לידיי, בניגוד לכל חששותיי, הרגשתי מאושרת ומחוברת. להפתעתי הרבה מאד אהבתי את גיל הינקות, אהבתי להניק ואהבתי את התקופה בה יכולתי לקחת כל אחד מילדיי כשהיה תינוק, איתי לכל מקום, צמוד לי לגוף. כבן אדם שמאד זקוק לזמן לעצמו, אני מעריצה אמהות שיש להן סבלנות, שקל להן לוותר על זמן הפנאי שלהן. 

 

באחד מערבי ההתרמה של ארגון ״אור שלום״ עלו על הבמה אם-הבית וחלק מהילדים מאחד המשפחתונים במרכז הארץ, הסיפורים שלהם והילד המדהים ששר כמו זמיר נכנסו לי ישר לנשמה. עוד לפני שהספיקו לרדת מהבמה ניגשתי אליהם, חיבקתי אותם ושאלתי אם יש מי שמאמץ אותם. להפתעתי ולשמחתי, הם אמרו שלא.

הקשר שלנו איתם כמשפחה היה מיידי, אם ואב הבית (שבמקרה הזה אינם זוג ואינם מגדלים ילדים משלהם), בנות השירות, צוות המדריכים, הצוות הטיפולי ובעיקר הילדים המדהימים, כולם נכנסו לנו עמוק ללב ומאז הם חלק מהחיים שלנו.

ככל שעבר הזמן, שמחתי בהיותנו חלק מהעמותה, שאנחנו חלק ממעגל של עשייה שיש בה טוב, אבל בתוכי הרגשתי שחסר לי עוד משהו, משהו שיחבר אותי בעוד דרך לנתינה, משהו שיהיה רק שלי.

חיפשתי את הדבר שיגרום לי להרגיש שאני נותנת את כל כולי, שאוכל להשפיע דרכו על מעגלי החברה השונים, להרגיש שאני תורמת וגם מקבלת חזרה. הרגשתי שכל זה יכול להתממש רק אם יתקשר לתחום העיסוק שלי, כי זה הדבר שהכי נכון לי להשקיע בו כרגע. פרוייקט שיגרום לי להכנס לסטודיו, המקום שאני כל-כך אוהבת, בו אני מעצבת חרוזי זכוכית ותכשיטים, ולא תחום התנדבות שיתפוס את הזמן בו אני יוצרת.

התחלתי לחפש רעיון, ידעתי שאני רוצה שיעסוק בנשים, אני יוצרת תכשיטים שמקשטים ומשמחים נשים. גילגלתי בראשי רעיונות רבים ולא מאד מקוריים, נושאים שכבר התעסקו בהם רבות.

 

בנוסף למעונות המשפחתיים , ל״אור-שלום״ יש כ-550 משפחות אומנה. משפחות אומנה, בשונה מאימוץ, נועדו לספק מענה זמני (שלעיתים קרובות הופך לקבוע) לילדים שיש צורך להוציא אותם מביתם.

אחרי ששמעתי מספר סיפורים אקראיים של משפחות אומנה, שכולם גרמו לי לצמרמורת ודמעות בעיניים, החלטתי להקדיש את הפרוייקט שלי לאמהות האומנה, נשים שהן סוג של מלאכיות, שלא דורשות, אבל גם לא מקבלות את ההערכה וההכרה המגיעה להן מהחברה. ביקשתי להעביר להן את הערכתי העמוקה, בדרך שבה אני יכולה להעניק. זכיתי להכיר תוך כדי הפרוייקט נשים מדהימות, להבין את עולמן הרגשי, לשמוע מה הוביל אותן לדרך חיים כל-כך ייחודית ומצאתי את הדרך שלי להוקיר אותן ולתת להן משהו ממני, תוך כדי עשיית האומנות שלי.

בחרתי בנושא שהוא כביכול הכי רחוק ממני, בחרתי לראיין נשים שלא הייתי יכולה לעשות בשום אופן את מה שהן עושות.

 

 

צלמות משתתפות : דגנית ארטמן, שונית פלקו זריצקי, אלה ברק, ענת קזולה, מעיין חלף, נועה זני, יעל בר כהן, מיטל דור.